hebraeisch.israel-life.de / israel-tourismus.de / nahost-politik.de / zionismus.info
Judentum und Israel
haGalil onLine - http://www.hagalil.com
 
Spenden Sie mit PayPal - schnell, kostenlos und sicher!

Jüdische Weisheit
Hymne - Israel
Werben in haGalil?
Ihre Anzeige hier!
Advertize in haGalil?
Your Ad here!

haaretz.co.il

Zwei Mal hat sich Deutschland an die Seite der "unterdr?ckten Vצlker" in NahOst gestellt

Von Konsul Wasmus bis Kanzler Schrצder – die Politik Deutschlands im Irak f?hrt vom Regen in die Traufe, seit etwa hundert Jahren. Doch trotz ihrer immer wieder kehrenden Niederschlהge, hat sie gro?en Einfluss. Die Rolle des "direkten Vermittlers", die Deutschland heute im Nahen Osten spielt, hat eine lange und umstrittene Tradition.

Thomas Uwer und Thomas von Osten Sacken, die Autoren des Artikels arbeiten bei der Hilfsorganisation WADI e.V., Verband f?r Krisenhilfe und solidarische Entwicklungzusammensarbeit, der im Nahen Osten tהtig ist. Sie sind frei schaffende Publizisten und haben das Buch "Amerika, der Krieg gegen den Terror und gegen die Auflehnung des alten Europa" herausgegeben.

Der Artikel unterbreitet einen historischen R?ckblick in die deutsche Nahostpolitik seit dem "Drang nach Osten" unter Kaiser Wilhelm II., ?ber den Einfluss Deutschlands in den 40er Jahren auf die Regierungsbildung im Irak, die Unterst?tzung f?r alle, die sich dem britischen Imperialismus widersetzten und bis zur Rolle des Vermittlers, die das wiedervereinte Deutschland nun einnehmen mצchte. Wie auch andere Verצffentlichungen der Autoren, ?bt dieser Artikel Kritik an der Politik der Bundesregierung im Nahen Osten, insbesondere dem Versuch, den Krieg im Irak und damit den Sturz des Saddam-Regimes zu verhindern.

עדכון אחרון - 23-10-2003

מאת תומס אוור ותומס פון דר אוסטן סאקן

  מהקונסול ואזמוס ועד הקאנצלר שרדר - מדיניותה של גרמניה בעיראק מובילה אותה מן הפח אל הפחת זה כמאה שנים. אבל גם בכישלונותיה החוזרים ונשנים, נודעת לה השפעה רבה. לתפקיד "המתווך הישר", שגרמניה ממלאת כיום במזרח התיכון, מסורת ארוכה ושנויה במחלוקת

  "מהמדבר הערבי נשבה הרוח שנשאה אבק צהוב דק, ספגה לחות לאחר שחלפה על פני הלשון הימית הרחבה ורבצה כמו ערפל מחניק המקשה על הנשימה מעל לעיר הנמל הלוהטת בושיר במפרץ הפרסי". במלים אלה ניסה הביוגרף ליצור אווירה. זה היה בתחילת 1915, וגיבורו, הקונסול וילהלם ואזמוס, עזב אז את המפרץ הפרסי. ומאחר שאיש לא התאבל שם על עזיבתו, מתאר המחבר את הנוף כשקוע בדכדוך.

 דגוברט פון מיקוש, מחבר הספרון  שהופיע בברלין ב1937- ושמו "ואזמוס, לורנס הגרמני", השתלב היטב במוסכמות ספרותיות מסוימות כשפתח את הביוגרפיה של גיבורו בתיאור נוף מאולץ שכזה. שכן, כל אימת שדיפלומטים וחוקרים גרמנים נזכרים במזרח "שלהם", הם עושים זאת במעין "דיאלוג" עם הטבע שבו הם חושפים למעשה את עצמם. "ואזמוס חש", נאמר בהמשך, "שדרך האמונה במשימה שהטיל עליו הגורל, עברה שאלת הצדק והעוול למישור אחר. היא הועתקה מהספירה הפרטית שבה נשאר הוא עצמו בגלל העדר נחישות... בקרב עמו. זו הסיבה שהוא חש אהדה כה רבה לפרסים, משום שהם היו עם מדוכא". והמשמעות האמיתית של דברים אלה היא שגם הגרמנים עצמם הם עם מדוכא כזה.  

  "אהדה" רבה כל כך חש ואזמוס לפרסים, שכמעט לא היה אפשר להבדיל בין חזותו לזו של חברי השבטים שיצאו להתקוממות נגד האימפריאליסטים הבריטים והרוסים. הוא נסע באזורי שבטים אלה ברחבי המדינה, חילק כתבים איסלאמיים שהודפסו בברלין ואירגן את מלחמת הקודש נגד האימפריה הבריטית. "הו פרסים", קרא להם, "הגיע הזמן להקדיש את עצמכם למטרה הקדושה! האם עתה, כאשר לאיסלאם כולו נשקפת סכנה מצד האויבים הכופרים, תירתעו מהקרבת קורבן? מה תענו איפוא  לנביא ביום הדין?"

  אבל מרבית בני תקופתו נרתעו מוואזמוס יותר מאשר מיום הדין. לפיכך נכשלה תוכניתו לדחוק את רגלי בריטניה ורוסיה מאזור המפרץ וליצור שם מקום תחת השמש לגרמנים. הקונסול ואזמוס גורש מהמדינה, חזר אחר כך כאיש פרטי ונכשל שוב בניסיון להקים התנחלות חקלאית גרמנית באיראן. נותרו רק הזיכרונות של אדם שראה עצמו בעל שליחות להפיץ את המסר ההינדו-גרמני. בחוגים האנטי-קולוניאליים של טהרן חדר המסר הזה לתודעת האומה האיראנית הצעירה והגיע לשיאו בשנות השלושים, בתמיכת גרמניה, כשלבש צורה של פולחן ארי ביזארי.  

  כמעט מאה שנים אחרי כן, מצטיירת אפיזודה שולית זו בהיסטוריה של המדיניות הגרמנית במזרח התיכון ובאסיה כלקח למדיניות הנוכחית. מדיניות החוץ הגרמנית עלתה על דרך העבר כאשר הכריזה על "דרך גרמנית", כפי שניסח זאת גרהארד שרדר בשנה האחרונה.

  פעמיים בהיסטוריה התייצבה גרמניה לצד "העמים המדוכאים" במזרח התיכון - בימי הקיסר וילהלם השני וה-הפריצה מזרחה (Drang nach Osten) שלו ובשלטונו של אדולף היטלר. שני אלה לא רק עשו שימוש בתנועות לאומניות ואנטי-בריטיות להגשמת מטרותיהם, אלא גם מילאו תפקיד מכריע בהתפתחות ובהקצנה האידיאולוגיות של תנועות אלה. תזכורת לאותם ימים טמונה לא רק בהאשמה שכל מה שמעניין את הממשל האמריקאי הוא בארות הנפט של עיראק, ולא רק בסכסוך הטרנס-אטלנטי שנבע מעמדתה חסרת הפשרות של ממשלת גרמניה; אלא גם בנחישות הנוקשה לדבוק בדרך שהותוותה גם כשזו התגלתה כמוטעית או אף מזיקה.

  אילו יתרונות ורווחים בכלל חשבה ממשלת שרדר להפיק מ"הדרך הגרמנית"? גרמניה לא הצליחה להסיט את ארצות הברית מכוונתה להפיל את סדאם חוסיין. איש אינו מדבר עוד על הפרויקט הגרמני לכונן "מדיניות ביטחון וחוץ אירופית משותפת" בניצוחו של שר החוץ יושקה פישר. הכלכלה הגרמנית תהיה בעתיד הנראה לעין בעמדה גרועה לעשיית עסקים עם הממשלה העיראקית העתידה.  

  הצלחה נחל שרדר, עם זאת, במקום אחר. הסירוב הגרמני לתמוך בהפלת סדאם חוסיין התקבל כתמיכה בעיני אלו החוששים יותר מכל מדמוקרטיזציה של המדינות הערביות במזרח התיכון. כאשר ב9- באפריל נכנסו הכוחות האמריקאיים לבגדאד ושמו קץ ל30- שנות דיקטטורה, הגיבה דעת הקהל הגרמנית בזעזוע. "במה שנוגע לשחרור", אמרה סגנית יו"ר הבונדסטאג אנטיה פולמר, "מאושר במיוחד לא נראה העם הזה, וגם לא כנופיות הרחוב של בני נוער הנתמכות בידי ארצות הברית". את התפישה העומדת מאחורי דבריה, שלפיה לא חופש מדיקטטורה אלא סוף הכיבוש הזר הוא "שחרור", חולקת פולמר עם לאומנים ואיסלאמים ערבים.  

  למעשה אפשר לראות בכישלונות הדיפלומטיים והצבאיים סימני היכר של המדיניות הגרמנית במזרח התיכון. ההתקוממות של ואזמוס בפרס, המסע הצבאי המפורסם באפגניסטאן או מה שכונתה "חדירה בדרכי שלום" לאימפריה העותמנית בניצוחו של הקיסר וילהלם השני - ההרפתקאות הצבאיות והדיפלומטיות הגרמניות במזרח התיכון הסתיימו דרך קבע בכישלון חרוץ.

  קל להתעלם מכך שהמאבק על אינטרסים גרמניים במזרח התיכון נוהל גם בשם שליחות היסטורית שלפיה ראתה את עצמה גרמניה ניצבת לצד הפרסים, המוסלמים ואחרי כן הערבים המדוכאים. דווקא כישלונות ההשתלטות הגרמנית במזרח התיכון יצרו את הבסיס להצלחתה המתמדת של מדיניות החוץ הגרמנית בחיזוריה אחר חסדי תנועות פאן-איסלאמיות ולאומניות ערביות. הודות לכך נחשב עד היום משרד החוץ בברלין באזור ל"מתווך ישר" נטול עבר קולוניאלי.

  על השפעתה הרבה של המדיניות המזרח-תיכונית הגרמנית, גם כשנכשלה במימוש יעדיה, אפשר ללמוד מפרשת הדיפלומט הד"ר פריץ גרובה, שמ1932- עד 1941 שימש שגריר בבגדאד ותמך בלאומנים העיראקים. בסוף שנות השלושים לא הוקמה בעיראק שום ממשלה שמשרד החוץ הגרמני לא היה שותף בהרכבתה. כשגרובה והסגל שלו גורשו מעיראק ב1941-, הם הותירו מאחוריהם מדינה שהתנסתה, בסיועם, בדיקטטורה הפשיסטית הראשונה באזור והאנטישמיות נהפכה לנתון קבע בפוליטיקה שלה.

  מובן שגרובה שאף להצלחה מוחשית יותר. משרד החוץ הגרמני ראה בלאומנים הערבים בעלי ברית במאבק על השליטה באזור הים התיכון. גרובה קיווה שהתקוממות של ערבים במושבות ובשטחי מנדט תחליש במידה ניכרת את צרפת ואת בריטניה. סוכנים גרמנים תמכו בתנועות ערביות אנטי-קולוניאליות מהמגרב עד לחלקו המזרחי של חצי האי ערב. כמו רבים אחרים, ראה גרובה בתנועות הלאומיות של חצי האי ערב לא רק מסייעות למאבק נגד בעלות הברית המערביות, אלא גם שותפות רעיוניות.

  בספר שפורסם ב1939-, מלחמת נפט (Oelkrieg), מתאר אנטון צישקה מנין צמחה האהבה הגרמנית לערבים: "המאבק על הנפט של מסופוטומיה, על מסילת הברזל של בגדאד ובכך גם על המפרץ הפרסי היה רק ההקדמה למאבק אכזר בהרבה. ה- Drang nach Osten  היה זה כבר לצנינים בעיני האנגלים, סיבה לא מבוטלת לכיתור גרמניה במלחמת העולם".

  גרמניה והעולם הערבי נראו לסיעה זו של נאציונל-סוציאליסטים כניצבים באותו מאבק נגד אילי ההון הבינלאומיים. אך במשך תקופה ארוכה הם לא קיבלו את תמיכתו המלאה של היטלר, שרק בצוואתו באפריל 1945 אמר שהיה זה משגה מצדו לא לתמוך מכל לב במאבק החירות הערבי; באמצע שנות השלושים הוא דיבר על הערבים כעל "קופים למחצה".

  עם זאת, היתה סיעה חזקה בממשלה הגרמנית שהקדימה להמר על ברית גרמנית-ערבית. ב1934- פירסם מיניסטריון התעמולה של הרייך תזכיר שעניינו "התעמולה התרבותית" בדבר הקשר האידיאולוגי בין תנועות לאומיות ופאן-לאומיות לבין גרמניה. "האם יש עוד צורך להוכיח שיוגוסלווים, בולגרים, טורקים ומצרים, שנהנו מהשכלה גרמנית, נהנים מהשפעה רבה לאין שיעור יותר מאשר צבא שלם של נציגים וסוכנים מטעם חברות תרופות גרמניות?"

  במקרה של עיראק הגרמנים לא נזקקו להוכחה כזאת. התנאים שבהם פעלו השגריר גרובה וסוכניו בבגדאד היו נוחים להפליא. כשהוקמה עיראק העמידוה הבריטים בשלטון המלך פייסל, שהיה אמור לקבל כך פיצוי על חלוקת האזור בין צרפת לבריטניה בהסכם סייקס-פיקו. לונדון קיוותה שכך תזכה באהדת האליטה הפאן-ערבית.

  ואולם, התחושות הדומיננטיות באליטה זו היו אנטי-בריטיות. המעמד הפוליטי החדש גויס מבין קצינים ופקידים שמלכתחילה ראו בעיראק תחליף בלתי מספק, ושמטרתם היתה להתרחב הרבה מעבר לגבולות הלאומיים במסגרת מדינה ערבית גדולה. בהקשר זה הם ראו בגרמניה דגם לשאיפות פאן-ערביות. לגרמניה ול"אומה הערבית" גם היתה משותפת התפישה שאותן מדינות מערביות אשמות בכישלון תוכניתן הלאומית.

  גם לכישלון התנועה הלאומית הערבית להפיק מהתבוסה תפישה של ישות לאומית מצאו פאן-ערבים פתרון למופת בהצלחת גרמניה, לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, ליהפך שוב למעצמה גדולה. כך איפוא יצר התיאורטיקן של הלאומנות הערבית, סעדי חוסרי, אומה תרבותית ערבית כמעט מיסטית, שרק כלפי חוץ, באמצעות גבולות לאומיים, נשארים מרכיביה נפרדים ומנותקים. חוסרי שנא את המדינות החדשות שעלו מהקולוניאליזם לא פחות מאשר את המיעוטים הלא-ערביים שתבעו כוח ושלטון במסגרתן; איבה זו לבשה אצלו ביטוי אנטי-יהודי גלוי מאז שנות השלושים.

  הסתירות הפנימיות בפוליטיקה האימפריאלית הבריטית הקלו על עבודת סוכנים גרמנים. המדינה העיראקית והאליטה הצבאית-הביורוקרטית שלה, שמבחינה פורמלית היו עצמאיות, המשיכו להיות כפופות במידה רבה לבריטניה הגדולה. מלאכת הדיפלומטים הגרמנים בבגדאד התמקדה בעיקר באותו חוג של לאומנים ערבים שנדחקו לשוליים, שלנוכח ההגירה היהודית לפלשתינה חשו תכופות אהדה למדיניות הגזע הגרמנית, ושהרכיבו שכבה חברתית עירונית חדשה ושאפתנית שנקלעה לעימות עם הנכבדים המסורתיים או מנהיגי השבטים.

  זמן רב נתפשה ההגירה היהודית לפלשתינה בעיני הפאן-ערבים כביטוי למדיניות קולוניאלית המכוונת נגד הערבים - שכן הבריטים התייחסו להגירה בסובלנות; אך מאותה תקופה ואילך התמקדה תפישתם בעיסוק מעוות וגזעני בציונות, עד שתפקידם של הבריטים הצטמק בעיני רוחם. כך נעשתה האנטישמיות מוסכמה אידיאולוגית שהאמונה הפאן-ערבית יכלה להתבטא דרכה בלי להיקלע לסכסוך ישיר עם העוצמה הבריטית.

  הדיפלומטים הגרמנים התמקדו בהפצתה ברבים של מוסכמה זו. סייע להם מאז 1939 חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, שבא לבגדאד דרך ביירות והיה לאחת הדמויות המרכזיות בקרב הפאן-ערבים שהסתופפו בצל השגרירות הגרמנית. בתיווכו של הארכיאולוג הד"ר יורדן, שעבד בשירות מיניסטריון התעמולה של הרייך, נשלחו לעיראק מורים ומרצים גרמנים. השגרירות הגרמנית סיפקה ספרים ומחברות לתלמידים, אירגנה חילופי סטודנטים והזמינה פקידים ממשרד החינוך להכשרה נוספת בגרמניה, בהצלחה מרשימה.

  מנהל רשויות החינוך, מוחמד פדיל א-ג'מאלי, הוקסם מ"הרוח הצבאית" שחלשה בבתי הספר הגרמניים, שבהם "לא סותמים לתלמידים את הראש בעובדות אלא חותרים לבנות אופי". עמיתו סאמי שווקאת, שחזר מברלין לבגדאד לבוש מדי אס-אה ושאהב לתאר את עצמו כ"גרמני במיוחד", כדברי שירות הביון הבריטי, התרשם מעל לכל מההיטלר-יוגנד. זה שימש לו דגם בהקמת ארגון הסטודנטים אל-פותווה; על המשימות שהציב לעצמו כתב ב1939- העיתון "אל-בילל": "אנו רוצים מלחמה. אנו רוצים לשפוך את דמנו למען ישועת הישות הערבית".

  גישה זו כבשה מסילות גם בתוכנית הלימודים של בתי הספר הממלכתיים. שם לימדו את "ההיסטוריה של הערבים" במסגרת תפישה "פולקיסטית" כוללת של עליונות הערבים - שבנו את "ערש הציוויליזציה", על "העמים המהגרים והנחותים" - יהודים, אשורים. הגרמנית דחקה את הצרפתית כשפת הלימוד השנייה, וההיסטוריה של ה"פולק" הגרמני היתה לדגם חובה ל"תחייה הערבית". שווקאת אף המליץ על שריפה פומבית של ספרים "לא-ערביים". חומר הלימוד הוא "קטכיזם של שנאה", התלוננה לשווא עובדת מודאגת בשגרירות הבריטית לפני הממשלה העיראקית.

  דרך הרופא הפלשתינאי הד"ר רוואחיה, שלימים נעצר בידי הבריטים כמרגל נאצי, קידמה השגרירות הגרמנית "פרויקט סיוע" במרפאות עיראקיות. והודות לדיקאן הפקולטה לרפואה, אח של סאמי שווקאת, הוא הועמד בראש התאחדות הרופאים. רשמית היה רוואחיה רופא השגרירות הגרמנית, באופן לא רשמי הוא פעל כאיש קשר עם חוגים חשאיים שהבריחו נשק לשטחי המנדט של פלשתינה ושמהם גויסה אחר כך הממשלה הפשיסטית העיראקית.

  ואילו הנציגים הבריטים בבגדאד לא יכלו או לא רצו תקופה ארוכה להכיר בפעילויות אלה. עוד ב1938- דחו הבריטים את בקשת ראש ממשלת עיראק, נורי אל סעיד, לגרש את גרובה מהמדינה. רק כאשר ב1939- פרצו מהומות בערים רבות, ששיאן היה רצח הקונסול הבריטי מונק-מייסון, השתנתה גישתם. לאחר שמארגני ההתקוממויות שנעצרו אמרו כי העלונים שהפיצו נוסחו בידי מורים גרמנים והודפסו בסיוע השגרירות הגרמנית, גורשו מהמדינה כתריסר גרמנים, בהם הד"ר יורדן הארכיאולוג. אבל צעד זה חשף רק טפח מחלקם של הגרמנים בפעילות זו.

  השגרירות הגרמנית, דיווח משרד הקשר של חיל האוויר המלכותי ללונדון, מימנה לא רק את התאחדות הסטודנטים אל-פותווה שהעצורים נמנו עם חבריה, אלא גם השקיעה כספים רבים בעיתונות הערבית. ב1937- אירגן גרובה ביקור של בלדור פון שיראך )מנהיג ההיטלר-יוגנד( אצל אל-פותווה בבגדאד, ובעקבותיו שיגרה ההתאחדות משלחת משלה לכנס המפלגה הנאצית בגרמניה בנירנברג. קשה להעלות על הדעת שכל זאת נעלם מעיני השלטונות הבריטיים. סביר יותר שזמן רב נראו להם מעשים אלה כמכוונים רק נגד יהודים. גישה זו עתידה היתה להתנקם בהם במהרה.

  ביולי 1940 פעל חוג קצינים פאן-ערבים כבעל ברית עתידי למדינות הציר. הקצינים הכריזו שהם מוכנים לנתק את היחסים עם בריטניה לאחר שייקחו לידיהם את השלטון בעיראק אם יקבלו את תמיכת מדינות הציר. גרמניה ואיטליה היו אמורות לפני כן לחתום על התחייבות להכיר בעצמאות הלאומית של מדינות ערביות ולהכריז: "גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית האלמנטים היהודיים הנמצאים בפלשתינה ובמדינות ערביות אחרות בדרך העונה על האינטרסים הלאומיים וה'פולקיסטיים' של הערבים, וכפי שבעיית היהודים נפתרת בגרמניה".

  בעוד שהכרזה זו התקבלה מיד על ידי גרמניה ושודרה ברדיו, איטליה מנעה את ההסכם ברגע האחרון. גרובה המגורש המשיך לפעול למען תמיכה בפוטשיסטים. הפיכה צבאית מוצלחת, כך נימק את עמדתו, תנתק את נתיבי האספקה החשובים של הבריטים, שהשתרעו מהתת-יבשת ההודית עד לים התיכון. כשבאפריל 1941 אכן הצליח הפוטש והפשיסט העיראקי ראשיד עלי אל כיילאני הכריז על הקשר בין "ממשלת החירום הלאומית" שלו למדינות הציר, נסע גרובה בשליחות חפוזה לבגדאד כדי לתאם את הסיוע למשטר החדש. כאשר הגיע גרובה, מצא עצמו משטר זה במצר.

  בעוד שכוחות קרקע בריטיים התקדמו מעיר הנמל בצרה צפונה, ארגוני הנוער אל-פותווה וכתאיב אל-שבאב בהנהגת יונס א-סבאווי פעלו כמיליציות והטילו את חתיתם על האוכלוסייה. סבאווי, שמינה עצמו למושל מחוזות רבים, עבד קודם לכן בשגרירות הגרמנית ותירגם לערבית מאמרים של ה"שטירמר" וה"פלקישר באובכטר". בסוף מאי הוא הוציא איסור יציאה ליהודים והכריז על רציחתם. לנוכח הטרור השתתפו בבגדאד רק אנשים מעטים במצעדים היום-יומיים בניצוחו של המופתי אל-חוסייני. שבטים שיעיים בדרום, הכורדים בצפון וחלקים בצבא רחשו עוינות גלויה למשטר ותמכו בבריטים. גרובה התייאש, אבל עד אמצע מאי עוד הצליח להשיג את הסכמת המנהיגות הגרמנית לתמיכה צבאית במשטר זה. כשהגיעו לבסוף מטוסי קרב של הלופטוואפה לבגדאד, הפילו חיילים עיראקים בשגגה את המטוס הראשון, שבו טס הטייס הנודע והנערץ רב-סרן פון בלומברג. גרובה, אמר אחרי כן סוכן גרמני לקציני צבא אמריקאים, היה "אידיוט" וטיפח את "החזון להנהיג התקוממות כמו לורנס איש ערב השני".

  הנשק הגרמני שדרש גרובה הגיע לבגדאד בתחילת יוני. בשלב זה כבר הופלה ממשלת כיילאני. ברגע האחרון עזב גם גרובה-לורנס את בגדאד, המכותרת בכוחות בריטיים. במטוסו היו גם כיילאני והמופתי של ירושלים, שמאז ניהלו את מאבקם הפאן-ערבי מברלין. חבריהם שנשארו מאחור עשו עוד באותו לילה פוגרום אנטישמי, הראשון בהיסטוריה של עיראק. 179 יהודים עיראקים נרצחו, קרוב לאלף נפצעו. בזיכרונותיו דחה גרובה כל אחריות לכך. כהוכחה ל"יחסים הטובים" בין השגרירות הגרמנית ליהודים העיראקים "הא-פוליטיים לחלוטין" הוא כותב, שאפילו רב הקהילה בבגדאד התייעץ אתו. הרב אכן ביקש לדבר עם גרובה. הוא ביקש ממנו בלא הועיל לבלום את פעילות הפשיסטים העיראקים נגד יהודים.

  בתנועות הפאן-ערביות במזרח התיכון כבשה מאז האנטישמיות כל חלקה טובה עד כדי כך שגם מתאבדים איסלאמים כיום יכולים ללא מאמץ לדלות ממקורות "חילוניים". מי שהיה בזמנו מדריך ומסייע להם, נשיא עיראק סדאם חוסיין, העלה על נס בגלוי את המסורת שהנהיגו הגרמנים בעיראק בין 1935 ל1941-. בספרי הלימוד העיראקיים פואר כיילאני כגיבור אנטי-אימפריאליסטי, שאת משימתו הגשימה מפלגת הבעת במלואה. כשעלתה לבסוף המפלגה לשלטון ב1968-, אחת מפעולותיה הראשונות היתה להרשיע יהודים עיראקים במשפט ראווה פומבי כקושרי קשר ציוני ולתלות אותם ב"כיכר החירות" במרכז בגדאד.

  הנוהג לראות בכל כישלון תולדה של הציונות והאימפריאליזם התפשט כל כך במדינות ערביות, שקל להתעלם מהמסקנה הנגזרת מכך: הקשר האסוציאטיווי בין יהודים ובין שעבוד בידי זרים )קולוניאלים(, העומד לכאורה ביסוד כל דבר ודבר, קנה לעצמו שביתה בתודעת היום-יום של ההמונים כדעה קדומה עממית עוד לפני שבכלל הוקמה מדינת ישראל. העמדה האלטרואיסטית כביכול של גרמניה בהתייצבותה תמיד לצד "עמים מדוכאים" מילאה תפקיד מכריע בהחדרתה ובביסוסה של תודעה זו.

  כך איפוא יש לתפקיד "המתווך הישר", שגרמניה המאוחדת מחדש ממלאת כיום ברצון במזרח התיכון, היסטוריה ממושכת, שבה הוקרבה תמיד הרציונליות של מטרות פוליטיות וכלכליות לטובת הנחות יסוד אידיאולוגיות. היסטוריה זו מעמידה באור מיוחד גם את הניסיון הגרמני האחרון למנוע מלחמה בעיראק וכן את הפלת משטר סדאם. בחיפוש אחר המקורות שמהם ניזונה תנועת השלום הגרמנית בשנה האחרונה, אנו נתקלים באותה שליחות לשחרר את עמי המזרח מעול "השלטון וההכרעה של זרים". אם בגרמניה כיום דואגים מפגינים ופוליטיקאים לעם העיראקי המדוכא, ובניגוד לנציגים פוליטיים שלו דורשים סוף מיידי לכיבוש, הם מנציחים, ברצונם או שלא ברצונם, מסורת ארוכה המוצאת ביטוי בה במידה בתמיכה הנמשכת בסוריה ובאיראן.

  מחברי המאמר, העובדים בארגון הסיוע, הפיתוח והסולידריות "ואדי" הפועל במזרח התיכון, הם פובליציסטים עצמאיים שהוציאו באחרונה את הספר "אמריקה, המלחמה בטרור וההתקוממות של אירופה הישנה".

כל הזכויות: הארץ

hagalil.com 27-10-2003

haGalil.com ist kostenlos! Trotzdem: haGalil kostet Geld!

Die bei haGalil onLine und den angeschlossenen Domains veröffentlichten Texte spiegeln Meinungen und Kenntnisstand der jeweiligen Autoren.
Sie geben nicht unbedingt die Meinung der Herausgeber bzw. der Gesamtredaktion wieder.
haGalil onLine

[Impressum]
Kontakt: hagalil@hagalil.com
haGalil - Postfach 900504 - D-81505 München

1995-2006 © haGalil onLine® bzw. den angeg. Rechteinhabern
Munich - Tel Aviv - All Rights Reserved